נוהגים לומר בסיום תפילת שמונה-עשרה, פסוק המתחיל באות הראשונה של שם האדם ומסתיים באות האחרונה של שמו.

מקור המנהג הוא ברש״י על הפסוק בספר מיכה: ״ותושיה יראה שמך״ .. ״שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו, התורה מצילתו מהגיהנום״.

המנהג מובא גם בשל״ה הקדוש, בערוך השולחן, כף החיים, ראשית חכמה, דעת חכמים, טעמי המנהגים, ילקוט יוסף ועוד.

מוסבר בחסידות כי שמו של אדם הוא צינור החיות של נשמתו. אמירת הפסוק עם אותיות השם, מחזקת את השפעת החיות של הנשמה, ומאפשרת לאדם לזכור את שמו גם לעתיד לבוא, דרך פסוקי התורה.

מובא בספר המנהגים וכן באגרות קודש חלק י״ח עמוד י״ח: נוהגים לומר בסיום שמו״ע – קודם יהיו לרצון השני – הפסוק של שמו. כמה מהחסידים נוהגים לומר בסיום דשמו״ע גם הפסוק של שם האדמו״ר״.